גל הטרור הפלסטיני, המתיחות בדרום ובצפון – עוברים על עם ישראל בחרדה ובדאגה. אולם נסו לדמיין לעצמכם את שגרת יומם של עורכי החדשות והאתרים בימים אלו.

דמיינו איך אותם אירועי טרור קשים טבולים בדם הופכים לפעמים לגזיר עיתון ואיך המילים והתיאורים הופכים להרגל שמתרחק מהרגש, דמיינו את עורכי החדשות שואלים את עצמם באופן לא רשמי 'מתי (חלילה) יתרחש הפיגוע הבא שיטריד את שגרתינו?'.

הנה לפניכם, קטע של המשורר נתן אלתרמן שנכתב שנה לפני מבצע 'קדש' (ערכן של הטרדות נתן אלתרמן מתוך הספר "הטור השביעי") – מילים שהם רלוונטיות מאוד גם היום.
.
נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד,
תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לֹא-נִים
יְרִיָּה רַק אַחַת לְשָבוּעַ בִּלְבַד
אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים.

נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה
מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב
אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה?
וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך…

הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה. הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה.
רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת,
יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה
בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת.

חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס, –
וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס.

וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ
אֵין עִלָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִם
יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻמְלָלָה
הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַיִם.

לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹוִיצֶר בָּנוּ הוֹלֵם.
אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.
וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע
אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה.
תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה, –
אֲבָל מֵילָא.

כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת
אַקְטִיבִיזְם-מֻבְהָק לֹא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא)
סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻכְנַעְתִּי כִּמְעַט
מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי.

וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם
לֹא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ
לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי שָם
וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ…

רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן ? – עִם
צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר
הַיְשִיבוֹת…

יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל
לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִוּוּחַ…
יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זֹאת בְּלִי כָל
הִסְתַּיְּגוּת… מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ…

הָעִקָּר לִפְעָמִים (זֹאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר)
אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לֹא-אַקְטִיבִיזְם…
הָעִקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר
קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם…

זֶה מַשְפִּיעַ.. מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָרְשָן
שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא,
אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן
גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא.
.
בהסבר שנתן אלתרמן על השיר הוא אמר כי "ההחלטה לפעול נגד "עמדות-ההטרדה" הסוריות, שהיו מפגיזות פעם לפעם את ישובי-הספר, לא זכתה אצלנו ל"עיתונות טובה". העיתונים, רובם כתבו שפעולות ההטרדה הללו אינן חמורות וכי התבונה המדינית מחייבת להתעלם מהן. בעודי קורא דברים אלה נתתי אל לבי כי בדרך כלל, שעה שאנו דנים אם יש או אין הכרח לסלק הטרדות קלות-ערך מן הגבול, כותבים אנו את דברינו לא בישובי-ספר אלא בתל-אביב".